פסק-דין בתיק ת"ק 008432/03

ביום 15/5/03, ארעה תאונת דרכים בצומת הדרכים הנציב ושדרות יהודית בתל אביב, התאונה התרחשה בין שני רכבים אחד נהוג בידי התובע ואחד נהוג בידי נתבעת 2. שני הרכבים התקרבו לצומת כאשר בפני רכבה של הנתבעת מוצבים שני תמרורים ב.37 (עצור) שני הרכבים נכנסו לצומת יחדיו וארעה התנגשות כאשר חזית רכבה של הנתבעת פוגעת בדופן ימין של רכב התובע.

לרכבו של התובע נגרמו נזקים לא קלים. הנתבעת 1 חישבה חישוביה ושילמה לו סכום של 15,636 ש"ח שטענה כי יש בהם כדי לכסות על הסכום שמגיע לו לאחר ניכוי חלק משמעותי מהנזק בגין רשלנותו התורמת.

התביעה שלפני הוגשה על סך 16,500 ש"ח הכוללים את הסכומים של 10,424 ש"ח חלק בנזק של א שולם על ידי הנתבעים, סך של 4,320 ש"ח בגין ירידת ערך ועוד 1,756 ש"ח עוגמת נפש.

לאחר ששמעתי את שני הנהגים, עיינתי בתמונות זירת האירוע בפסק הדין שהוגש במצורף לכתב ההגנה, ובחנתי את הראיות ואת התנהגות הנהגים במקום, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לאירוע התאונה נופלת על שכמה של  הנתבעת 2 אשר לא צייתה לתמרור ב. 37 (עצור), ואשר מעידה היא בעצמה כי לפני שנכנסה לצומת היא עצרה את רכבה היכן שהוא, אך משם לא ראתה את הכביש בכיוון ממנו הגיע התובע ובכל זאת, המשיכה לחצות את הצומת למרות שהיה לה שדה ראייה מאוד מוגבל.

אכן נכון, שהצומת בשני כיווניו הוא צר, וחובה על כל מי שמתקרב  או נכנס לצומת, להיכנס במשנה זהירות, אך כאמור, בפני הנתבעת היו שני תמרורי עצור.

בחנתי את התנהגותו של התובע על פי הראיות שבפני ואינני יכול לומר כי הוא נושא בחלק כלשהו של האחריות או ברשלנות תורמת לאירוע התאונה כטענת נציג הנתבעים. לא רק שזכות הקדימה הינה שלו, אלא אף הוא היה כבר בצומת שעה שרכבה של הנתבעת חצה את הקו הדמיוני המחבר את אבני השפה מצד ימין לכיוון נסיעת התובע.

אין מקום להפעיל במקרה ספציפי שבפני  את ההלכה שנפסקה בע"א 553/75 ושצורף לכתב ההגנה.

לפיכך, אני קובע כי מלוא האחריות לאירוע התאונה נופלת על נתבעת 2.

עתה אבחן את גובה הנזק שנגרם לתובע.

על פי דו"ח השמאי שהוגש על ידי התובע ללא התנגדות מצד הנתבעים, הנזק שנגרם לרכב הינו 24,940 ש"ח. התובע שילם לשמאי 1,121 ש"ח - סה"כ נזק ישיר - 26,061 ש"ח, בניכוי סך של 15,636 ש"ח , יתרת נזק הינה 10,425 ש"ח.

התובע טוען כי לרכבו נגרמה ירידת ערך שנקבעה על ידי השמאי בשיעור של 8% מערך הרכב. ולפיכך, תובע התובע סך של 4,320 ש"ח שהם 8% מסך של 54,000 ש"ח שהם שווי הרכב לפני התאונה.

נציג הנתבעים הכריז כי אין בדעתו להביא חוות הדעת נגדית לא לענין גובה הנזק ולא לגובה ירידת הערך והודיע כי אין בדעתו לחקור את השמאי מטעם התובע.

מאחר ובעת מתן הודעות אלה, היתה מונחת בפני ובפני ב"כ הנתבעים - חוות הדעת של המומחה מטעם התובע, יש לקבל את חוות הדעת של התובע כראיה מטעמו.

נכון, נציג הנתבעת מפנה את תשומת ליבי לכך שהרכב הינו בן 9 שנים, וכי על פי המלצות ועדת ששון, אין ירידת ערך לרכב בגיל כזה ואולם כאשר יש בפני חוות דעת פורמלית של מומחה, מול טיעונים כלליים המסתמכים על המלצות וועדת ששון , הרי חוות הדעת במקרה הספציפי גוברת על ההמלצה הכללית.

אילו סבר נציג הנתבעים כי יש בסיס לטענתו בדבר ירידת ערך, יכול היה להמציא את הדברים בחוות דעת של מומחה מטעמו, אך הדבר לא נעשה.

לפיכך, אני מאשר את ירידת הערך שנקבעה בחוות הדעת של מר אגרנט מטעם התובע.

התובע תובע גם פיצוי בסך 1,756 ש"ח בגין עוגמת נפש הצמדה וריבית, אך הטענה הינה כללית , לא הובאו כל ראיות ולא הוכח בפני כי התקיימו נסיבות מיוחדות בהן נגרמה לתובע הטרדה או אובדן זמן מעבר למקובל באירוע של תאונת דרכים רגילה או שהתקיימו נסיבות שגרמו לתובע עוגמת נפש.

אני דוחה את התביעה בראש נזק של עוגמת נפש.

סה"כ הסכום המאושר הוא 14,745 ש"ח.